* אנו ממליצים לקרוא גם את המאמר הבא: "מה חדש בתנאי המכר הבינלאומי INCOTERMS 2020"
מאז העת העתיקה הטילו שליטים וממשלות מיסים שונים על מנת לממן את הממלכה/מדינה ובכדי לשלוט על הסחר הנכנס והיוצא במדינתם. אחד המיסים הקדומים ביותר הוא מס מכס שהוטל משתי סיבות עיקריות: ככלי לגיוס כספים לצורך מימון פעילות השלטון וכאמצעי לצמצום היקף היבוא על מנת להגן על התוצרת המקומית.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל שיעור המכס שהוטל ביבוא היה גבוה מאוד וזאת בעיקר כדי להגן על התוצרת המקומית אשר בתהליך יצורה סיפקה מקומות עבודה לאזרחי המדינה מחד, ועזרה בהתגברות על העדר מטבע זר מאידך. עם השנים, ככל שכלכלת המדינה הלכה והתחזקה, צומצם שיעור המכס עד למהפכה שהחלה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת בה נקבע שיעור המכס המירבי על 12 אחוזים. מתוך אותה מגמה ניתן היה ללמוד ששיעור המכס בהכנסות המדינה הוא זניח ובכל זאת מס זה נישאר בעינו, ונשאלת השאלה מדוע?
אחת הסיבות המרכזיות לכך היא דרישתו של משרד הכלכלה והתעשייה להשארת המס וזאת בכדי לשמור על התוצרת המקומית ולעודד את סחר החוץ של ישראל כאחד.
הטלת מכסים יכולה לקדם את סחר החוץ בכך שהמדינה המטילה יכולה לפנות למדינות שונות ולחתום איתן על הסכמי סחר שונים. אלה יעניקו עדיפות לסחר בין שתי המדינות ע"י הסרת שיעור המכס המוטל על הסחורה המיובאת – שנחשב לאחד החסמים העיקריים לסחר. כלומר, שיעור המס ביבוא טובין מכל העולם יהיה קבוע עם זאת, שיעור מס זה יוכל לרדת בסחר עם המדינה איתה נחתם הסכם הסחר וכל זאת לפי תנאי ההסכם. משמע, היבוא ממדינה זו יהיה שווה בחשיבותו לייצור המקומי.
באופן דומה, אותה מדינה, שהיא הצד השני להסכם, תסיר אף היא את מכסי היבוא מהטובין המיוצאים ממדינת ישראל אליה. כלומר, היצוא הישראלי למדינה זו יזכה לעדיפות בסחר על פני היבוא ממדינות אחרות ובכך למעשה הסכם הסחר יקדם את הסחר של ישראל.
למדינת ישראל מספר הסכמי סחר עם מדינות וגושי מדינות כדוגמת: האיחוד האירופאי, גוש מדינות אפט"א[1], טורקיה, ארה"ב, קנדה, מכסיקו וגוש מדינות מרקוסור[2], ומנהיגי המדינה פועלים לחתימת הסכמי סחר עם מדינות נוספות בעולם.
כל הסכמי הסחר עליהם חתומה מדינת ישראל מבוססים על שלושה תנאים מצטברים:
- הטובין הוא אכן מתוצרת המדינה איתה נחתם ההסכם.
- יבוא הטובין מלווה ב'מסמך העדפה' (תעודת מקור) המהווה אסמכתא רשמית לתנאי הראשון.
- הטובין מיובא במישרין מהמדינה ו/או מגוש המדינות שהוא צד להסכם ולא ממדינה אחרת.
לדוגמא, לא ניתן להנות מ'ההטבה' ביבוא מקוריאה מוצר תוצרת טורקיה.
בכל הסכם סחר מוגדרים תנאים הקובעים מתי טובין נחשבים לטובין מתוצרת מקור, לעיתים התנאי הוא סוג הטובין כפי שהוגדר ולעיתים לפי ערך המשאבים המקומיים שהושקעו ביצורו.
[1] 1 – EFTA – איסלנד, ליכטנשטיין, נורבגיה, שוויץ
[2] 2 – ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ופראגוואי
